'Halah
Daf 10a
משנה: 10a פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַייָבִין בְּחַלָּה. יָֽצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם רִבִּי לִיעֶזֶר מְחַייֵב וְרִבִּי עֲקִיבָה פּוֹטֵר. עָפָר חוּצָה לָאָרֶץ הַבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת וּבִשְׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת. עִיסָּה שֶׁנִּילוֹשָׁה בְּמֵי פֵירוֹת חַייֶבֶת בְּחַלָּה וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאֲבוֹת. הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ אֲבָל לֹא הָאִישׁ.
Traduction
Lorsque des fruits de l’extérieur de la Palestine y ont été importés, ils sont soumis à la Halla; si de l’intérieur, on les a exportés, la Halla est due, selon R. Eliézer; R. aqiba les en dispense. Du terreau de l’extérieur (contenant des semences) importé par bateau (54)Cf. Babli, Gitin 7b., est soumis pour ses produits aux dîmes et aux lois de la 7e année agraire. Ce n’est vrai, dit R. Juda, que lorsque ce bateau (troué et bouché avec de la terre) est en contact avec le terroir. Une pâte pétrie au jus de fruits est soumise à la Halla; mais on peut la manger avec des mains impures (l’impureté n’y adhère pas). Une femme nue peut, étant assise (65)Cf. Babli, Berakhot 24a., prélever la Halla (et réciter la formule de bénédiction), parce qu’elle peut, en cette posture, cacher sa nudité, ce que l’homme ne peut pas.
Pnei Moshe non traduit
מתני' פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה. כדיליף בגמ' דכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ודרשינן שמה אתם חייבין בין על פירות הארץ בין על פירות ח''ל:
יצאו מכאן לשם. מא''י לח''ל ר''א מחייב בחלה דדריש והיה באכלכם מלחם הארץ בכל מקום שאתם אוכלים מלחם הארץ בין בארץ ובין בח''ל ור''ע פוטר דדריש שמה שאין אתם חייבין אלא שמה אבל לא בח''ל ואפי' הוא מלחם הארץ והלכה כרבי עקיבא:
מתני' עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ. וזרע באותו עפר שבתוך הספינה וצמחו הרי הוא כמו שצמחו בעפר הארץ וחייב במעשרות ושביעית:
א''ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת. שאין המים עמוקים והיא מגששת בקרקע א''י דאז נחשב העפר שבתוכה כעפר הארץ וכן הלכה דקי''ל כל אימתי ובד''א דר' יהודה אינו אלא לפרש דברי חכמים:
עיסה שנילושה במי פירות. וקי''ל דאין מי פירות מכשירין לקבל טומאה לפיכך אף על פי שחייבת היא בחלה נאכלת בידים מסואבות לפי שלא הוכשרה לטומאה ואין ידים מסואבות פוסלין לאותה חלה:
מתני' האשה יושבת וקוצה חלתה. מפרשת החלה ומברכת אע''פ שהיא ערומה מפני שכשהיא יושבת לא נראית ערותה ואע''ג דהעגבות נראות אמרו בגמרא הכא דאין בהן משום ערוה לענין ברכה אבל בבבלי פ''ג דברכות מוקי להמתניתין כגון שכל פניה שלמטה טוחות בקרקע ואינם בולטות:
מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. כגון שהוא טמא ואין לו מקוה לטהר עצמו או את כליו:
יעשנה קבין. כלומר מוטב שיעשה עיסתו קב קב שלא תבוא לידי שיעור חיוב חלה ואל יעשנה בטומאה מפני שצריך להזהר לכתחלה שיפריש חלה טהורה ודוקא שאין בינו לבין המים אלא ד' מילין או פחות דבכה''ג הטריחו חכמים אותו לחזר אחר הטהרה אבל אם היה יתר על ד' מילין לא הטריחוהו חכמים ויעשה בטומאה ויפריש חלה טמאה והכי אמר בגמרא:
ר''ע אומר. דלעולם עדיף טפי שיעשנה בטומאה משיעשנה קב קב שאין בהן חלק כלל בשם חלה אבל טומאה קורא עליה שם חלה כשם שהוא קורא לטהורה אלא שזו חלה טמאה וזו חלה טהורה ואין הלכה כר''ע:
הלכה: פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ כול'. כְּתִיב אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַייָבִין. אֵין אַתֶּם חַייָבִין חוּץ לָאָרֶץ. תַּנֵּי זוֹ דִבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲבָל דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ רִבִּי לִיעֶזֶר פּוֹטֵר וְרִבִּי עֲקִיבָה מְחַייֵב. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר לֶחֶם הָאָרֶץ. לֹא לֶחֶם חוּץ לָאָרֶץ. מָה טַעֲמָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַייָבִין בֵּין בְּפֵירוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵירוֹת חוּץ לָאָרֶץ.
Traduction
La Halla est due, parce qu’il est écrit (Nb 15, 18): Dans le pays où je vous conduirai; là, le prélèvement est dû, non au dehors. On a enseigné que la discussion de la Mishna est ainsi rapportée par R. Meir; mais, selon R. Juda (55)''La discussion roule, selon lui, sur les produits extérieurs. Comp. Sifri sur (Nb 15, 18); ci-dessus, (Maasserot 4, 4) fin.'', lorsque les produits du dehors ont été importés en Palestine, ils ne sont pas soumis à la Halla, d’après Eliézer, tandis que R. aqiba maintient l’obligation. R. Eliézer se fonde sur l’expression ''pain de la terre (56)(Nb ibid. 19. Cfr. Ci-après, (Orla 3, 8) ( 63b).'', pour dire que celui du dehors n’y est pas soumis. R. aqiba, au contraire, invoquant le verset précité ''dans le pays où je vous conduirai'', en déduit que là tous les produits, de quelque origine qu’il soient, seront soumis à la halla.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב אל הארץ וכו'. הכי דריש לה בספרי פ' שלח לך מכאן אתה אומר פירות ח''ל שנכנסו בארץ חייבין בחלה ובמעשר:
תני זו דברי ר''מ. במתני' דשנה פלוגתייהו דר''א ור''ע בפירות שיצאו מא''י לח''ל אבל דברי רבי יהודה לא כך הם אלא דשנה פלוגתייהו ארישא ואיפכא דר''א לקולא וכך שנה ר' יהודה בספרי שם דר' יהודה אומר אפי' פירות ח''ל שנכנסו לארץ ר''א פוטר שנא' והיה באכלכם מלחם הארץ ולא מלחם ח''ל אפי' נכנסו לארץ:
מ''ט דר''ע וכו'. דדריש שמה ומה מקיים ר''א טעמיה דר''ע הא כתיב שמה דמשמע דשמה לעולם אתם חייבין וקאמר דר''א לא משמע ליה למידרש משמה אלא מדכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם כתב נמי שמה ולא לדרשה אתיא:
'Halah
Daf 10b
מָה מְקַייֵם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר טַעֲמָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. כָּךְ מֵשִׁיב רִבִּי עֲקִיבָה אֶת רִבִּי לִיעֶזֶר אֵין אַתְּ מוֹדֵי לִי בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ וּמָֽצְאוּ קְמָחִין וּסְלָתוֹת שֶׁהֵן חַייָבִין בְּחַלָּה. וְלָאו גִּידּוּלֵי פְטוֹר הֵן וְהוּא מְקַבֵּל מִינֵיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תְּמִיהָנִי אֵיךְ רִבִּי עֲקִיבָה מוֹתִיב אֶת רִבִּי לִיעֶזֶר וְהוּא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ. תַּמָּן עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָהּ לְמַפְרֵיעָה יָֽרְשׁוּ דְּאָמַר רִבִּי הוּנָא בְשֵׁם 10b רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְזַרְעֲךָ אֵתֶּן אֶין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי כְּבָר נָתַתִּי.
Traduction
Que répond R. Eliézer à cette interprétation de R. aqiba? Il insiste sur ce que l’obligation a seulement lieu pour le territoire sacré. Selon les compagnons, ou R. Aba au nom de R. Eliézer, ou R. Ilà au nom de Simon b. Lakish, R. aqiba répond ceci à R. Eliézer: tu reconnais bien comme moi qu’au moment de l’entrée des Israélites en Palestine, les pâtes et les farines qu’ils ont de suite trouvées étaient soumises à la halla; or, ces produits avaient évidemment grandi pendant une période de non-obligation, et pourtant ils sont désormais soumis; il en sera donc de même pour les produits importés de l’extérieur. R. Eliézer accepta de R. aqiba cette explication. —Je m’étonne, dir R. Yossé, que R. aqiba ait fait une objection à R. Eliézer et que celui-ci ait accueilli l’explication de son contradicteur; car il ne s’agit pas au moment de la conquête palestinienne de produits libres réellement, puisqu’avant l’entrée sous Josué, le sol avait appartenu aux premiers hébreux, et leurs descendants ont repris seulement leur héritage. C’est aussi ce qu’a dit R. Houna au nom de R. Samuel b. Nahman, comme il est écrit: j’ai donné à ta postérité (Gn 15, 18), et non ''je donnerai'', on en infère qu’il s’agit d’une donation remontant aux patriarches.
Pnei Moshe non traduit
חבריא. אמרי הא דלקמן בשם ר' אלעזר אמורא וכן ר' בא ור' הילא אמר לה בשם רשב''ל דכך הי' משיב ר''ע את ר''א וכי אין אתה מודה לי שבשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות של נכרים שהן חייבין בחלה דכתיב בבואכם מיד תהיו חייבין בחלה וכי לאו גדולי פטור הן שהרי גדלו ביד הנכרי ואעפ''כ חייבין וה''ה בפירות ח''ל שנכנסו לארץ:
והוא מקבל מיניה. ור''א קיבל לתשובה זו מר''ע:
תמיהני וכו'. איך קיבל ר''א מן ר''ע לאותה התשובה שאני תמן דעד שלא נכנסו להארץ למפרע הם ירשו אותה כדדרש רב הונא דלא כתיב לזרעך אתן אלא נתתי כבר נתתי להם והרי היא כשלהם ולפיכך נתחייבו הקמחין והסלתות אע''פ שגדלו מקודם ואין ראיה מכאן לפירות שנתגדלו בחוץ לארץ שאינה שלהם ואפי' נכנסו עכשיו לארץ:
מָה מְקַייֵם רִבִּי עֲקִיבָה טַעֲמָא דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר לֶחֶם הָאָרֶץ. בִּסְפִינָה שֶׁנִּכְנְסָה לָאָרֶץ. אִם קִירְמוּ פָנֶיהָ מִן הַחוּט וְלִפְנִים חַייֶבֶת. מִן הַחוּט וְלַחוּץ פְּטוּרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֵקִיבָה הִיא סְפִינְתָא הִיא עִיסַּת הַגּוֹי הִיא הַכְנָסָתָן שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר קְרִימָה בַתַּנּוּר. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בְּהַכְנָסָתָן לָאָרֶץ שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר קְרִימָה בַּתַּנּוּר. מִן מָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה מָתִיב לְרִבִּי לִיעֶזֶר וְהוּא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ.
Traduction
Que réplique R. aqiba au motif invoqué par R. Eliézer, qu’il se fonde sur l’expression ''pain de la terre'' pour exclure ceux du dehors? Cela s’applique, dit-il, au cas où un vaisseau est entré sur une rive palestinienne pendant que l’on cuisait du pain à bord; or si la croùte de ce pain a été formée après qu’il avait passé à l’intérieur de la ligne frontière (ligne imaginaire tirée à l’ouest, du Nord au Sud), la cuisson est faite à l’intérieur et la halla est due; au cas contraire, on en est dispensé. R. aqiba admet donc que la question d’emplacement du bateau règle l’obligation pour la pâte. On a enseigné: au moment de l’entrée en Palestine, l’obligation de la Halla dépendait de la formation de la croûte sur le pain (elle est due si la pâte est aux mains d’un juif, et il y a dispense pour celle du païen); or, R. Eliézer ne fait pas dépendre l’obligation de ce détail, mais de l’importation, puisque R. aqiba a dressé une explication à R. Eliézer, que celui-ci a reçue (et comme il conteste pourtant son avis et dispense les fruits du dehors, cela prouve qu’il s’attache à l’importation). R. Yona demanda en présence de R. Jérémie: lorsque les Israélites, à leur entrée en Palestine, ont trouvé du blé en épis ou en herbe, est-ce que ce produit leur était interdit à titre de récolte nouvelle? Certes, dit-il. On connaît la défense pour la gerbe verte. En est-il de même pour celle qui est sèche de l’an précédent? —Oui, répondit-il, qu’elle soit verte ou non, et même coupée. —S’il en est ainsi, leur interdit-on aussi le froment réservé au grenier? et avec quoi alors eussent-ils fabriqué les pains azymes à manger aux nuits de Pâques?
Pnei Moshe non traduit
מה מקיים רבי עקיבא טעמיה דר''א. דדריש לחם הארץ דוקא וקאמר דר''ע לריבויא הוא דדריש לה בספינה שנכנסה לארץ לחייב פירותיה בחלה דלחם הארץ קרי בהו וכדמסיים ואזיל אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת כלומר כשהיא נאפית וקרמו פניה בתנור בגבולי א''י שהוא מחוט ולפנים כדתנינן בתוספתא פ''ב והובאה לעיל בשביעית בפ''ו הנסין שבים רואין אותן כאלו חוט מתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים מחוט ולפנים א''י מחוט ולחוץ ח''ל ולהכי הוא דאתי קרא דלחם הארץ ולא למעוטי פירות ח''ל שנכנסו לארץ:
על דעתיה דר''ע וכו'. כלומר הכל דין אחד להם בין בשבאו בספינה למן החוט ולפנים ובין בעיסת הגוי ובאה ליד ישראל ובין בהכנסתן של פירות ח''ל לארץ דרך היבשה הכל אחר הקרימה פניה בתנור אם ביד החייב ובמקום החיוב היא חייבת בחלה:
מודים חכמים לר''ע. שבשעת הכנסתן של ישראל לארץ שנתחייבו הקמחין והסלתות של נכרי ונאפו ביד ישראל שבזה לכ''ע הכל הולך אחר הקרימה בתנור והאי מילתא שמעינן מן מה דר''ע מותיב לר''א לעיל מהקמחין והסלתות של שעת הכנסתן לארץ והוא מקבל מיניה ולא השיב לו אני אף בזה חולק אני ש''מ שמודה לר''ע בהא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source